פסק-דין בתיק ע"ש 444/07

1.         בפני ערעור לפי סעיף 59 לפקודת הרוקחים [נוסח חדש] תשמ"א-1981 (להלן: "הפקודה") על החלטת שר הבריאות שניתנה מכח האצלת סמכות על-ידי כב' השופט בדימוס ו. זילר מיום 7.6.07, שלפיה יותלה רישיונו של המערער כרוקח לתקופה של 5 שנים החל מיום 1.8.07.

2.         המערער רוקח במקצועו ובעל בית מרקחת "מרכז מנחם" בקרית ים.

3.      ביום 2.2.05 הגיש המשנה למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה כנגד המערער לפי סעיפים 56(1) ו- 56(א)(4) לפקודה (להלן: "הקובלנה") שכללה ארבעה אישומים. בכדי לדון בקובלנה מונתה וועדה לפי סעיף 56(ב)(2) אשר הביאה את המלצותיה בפני שר הבריאות.

4.       הוועדה קבעה כי: 1) המערער פעל בניגוד להוראותיו של  סעיף 26(א) לפקודה בכך שניפק תכשיר מרשם ללא מרשם רופא ופעל בניגוד לסעיף 47ב(ד) בכך ששיווק תכשיר בסיטונאות שלא כדין, וכן קבעה הוועדה כי סיכן הוא את בריאות הציבור בכך שרכש תרופות מאדם בשם עבד, תושב הרשות הפלשתינאית, שאינו בעל עסק מורשה. 2) המערער פעל בניגוד לסעיף 47ב(ד) לפקודה בכך שסיפק תרופות מסוגים שונים לבית מרקחת ע"ש "רימא" 3) המערער פעל בניגוד לסעיף 47ב(ד) לפקודה בכך שמכר תרופה מסוג "סימוואקור" (100 אריזות) לבית מסחר "שפרינגר", עבירה של שיווק תכשיר בסיטונאות שלא כדין. בנוסף, קבעה הוועדה כי בכך שאחסן המערער תרופות במחסן בלתי רשוי סיכן המערער את בריאות הציבור. כמו כן, קבעה הוועדה כי  העובדה שהמערער המשיך בעסקאות הסיטונאיות אף על פי שכבר הובהר לו שהדבר נאסר עליו, מכניסה אותו לגדר הוראת סעיף 56 (א)(4) לפקודה (התמיד להפר את הוראות הפקודה). על יסוד כל האמור, הגיעה הועדה למסקנה כי המערער נהג בדרך שאינה הולמת את מקצוע הרוקחות. ברוב קולות המליצה הוועדה על התליית רישיונו של המערער לפרק זמן שלא יפחת משנתיים ולא יעלה על חמש שנים.

5.         לפי סעיף 56 לפקודת הרוקחים, הועדה הינה ועדה מיעצת בלבד ואת ההחלטה מקבל שר הבריאות. סמכויות שר הבריאות לפי סעיף 56 לפקודה הואצלו לכבוד השופט בדימוס זיילר, אשר ביום 31.5.07 החליט לקבל את המלצות הוועדה ולהתלות את רישיונו של המערער לחמש שנים החל מיום 1.8.07, ביצוע ההתליה נדחה ליום 15.9.07 (להלן: "ההחלטה"). על החלטה זו נסב הערעור.

6.         המערער העלה שורת טענות כנגד ההחלטה: לדבריו, לא מצויה בהחלטה התייחסות לגבי חלק מהטענות המרכזיות והמהותיות. במסגרת טענה זו, המערער גם טען כי ההחלטה חסרה נימוקים, ומשכך, דינה להתבטל. עוד טען המערער, כי לממצאים העובדתיים של הוועדה אין יסוד, מאחר שלא הוכח ביצוען של העבירות המיוחסות לו. המערער הוסיף וטען כנגד חוקיותו ותקפותו של סעיף 47ב(ד) לפקודת הרוקחים, והטעים כי סעיף זה נוגד את חוק יסוד: חופש העיסוק, וככזה יש לבטלו. בנוסף טען המערער כנגד פירוש המושג "סיטונאות" על-ידי הועדה ועל ידי כב' השופט זילר, לטענת המערער פירוש נכון של המושג היה מוביל לכך שהוא לא פעל כסיטונאי אלא כקמעונאי, ולפיכך גם לא ביצע את העבירות המיוחסות לו. עוד טען המערער לאכיפה סלקטיבית כנגדו, כשלשיטתו, כל הליכי הקובלנה ובמיוחד הגשתה, מקורם במסע רדיפה כנגדו על-ידי רשויות המס. המערער הוסיף וטען כנגד העונש שהוטל עליו, בטענו כי העבירות המיוחסות לו הן טכניות והעונש שהוטל כבד מאוד ואינו הולם עבירות אלו.

דיון

7.         דין הערעור להידחות.

אתחיל בטענה כי מההחלטה נפקדת התייחסות לטענות מרכזיות ומהותיות. בהקשר זה המערער העריך כי סיבת חסר נטען זה הייתה העובדה שלא הונחו לפני מקבל ההחלטה כל כתבי בית הדין הנוגעים לעתירה וכן פרוטוקולים של ישיבות אחדות. לטענת המערער, חסר בהחלטה דיון לגופו של עניין בשאלות מהותיות הנוגעות לעובדות המתוארות בקובלנה, להוכחת העבירות ולמידת הענישה ההולמת. המערער הוסיף, כי המחליט רשאי היה שלא לנמק את החלטתו ולהשתיתה על דו"ח ועדת המשמעת ונימוקיו אך באם בחר להסביר את החלטתו על-ידי רקע מקדים מורחב למשל, היה עליו לנמק את כל ההחלטה.

התשובה לטענות אלו מצויה בעובדה שדו"ח הועדה מפרט כיצד הגיעה הועדה למסקנותיה. מע"א 6936/00 ד"ר שאמי חוסיין נ' שר הבריאות, פ"ד נה(5), 599, עמ' 619-620, העוסק בהסדרים המשמעתיים בפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], תשל"ט-1979 (להלן: "פקודת רופאי השיניים"), עולה כי הפניה לדוח הועדה יש בה כדי ליתר הנמקה נוספת:

"ייעודה של הוועדה הוא  '...לסייע לשר בגיבוש החלטתו בדבר הסנקציה המשמעתית ההולמת בכל מקרה ומקרה ולספק לו תשתית עובדתית ונורמטיבית, עליה יוכל לבסס החלטה כאמור' (ע"א 50/91 סבין נ' שר הבריאות [20], בעמ' 32). הוועדה אינה מחזיקה בסמכות החלטה והכרעה, ותפקידה הוא, כאמור בסעיף 48(ג) לפקודה, להגיש '... דין וחשבון בכתב לשר הבריאות'. עם זאת, והגם שסמכותה של הוועדה אינו אלא תפקיד של ממליצה ומייעצת, הנה '...על ^-פי הרכבה ומכוח סמכויותיה, היא כלי רב חשיבות ורב משקל בבירור העניין ובגיבוש המסקנות המתבקשות, עד שהשר יכול, לאחר עיון בדו"ח שהוגש לו, לבסס החלטתו באשר לסנקציה הראויה על ממצאי הוועדה ועל המלצותיה ואף לאמצם, ככל שיראה לנכון. במקרים כאלה הפנייה לדו"ח הוועדה המנומק מייתרת הנמקה ספציפית של החלטת השר" (ע"א 4693/90 סוסאן נ' שר הבריאות (פרשת סוסאן [21]), בעמ' 314; פרשת ברון הנ"ל [3], בעמ' 672-671).

גם בע"א 3425/90 ד"ר אלכסנדר פינסטרבוש נ' שר הבריאות מו, (1) 321, 329  העוסק בפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז- 1976 (להלן: פקודת הרופאים") נקבע ברוח דומה:

"אמנם לא קיבלנו את ההשקפה מרחיקת הלכת של הפרופסור י' זמיר במאמרו "ועדות החקירה מן הבחינה המשפטית" הפרקליט לה (תשמ"ד) 323, 329-330) - כי מעמד ועדת חקירה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש] כמעמד בית-דין למשמעת, ולפיכך שיקול-דעתו של שר הבריאות אם לקבל או לדחות את המלצותיה הוא מצומצם מאוד. אך יחד עם זאת קבענו לאמור, בעמ' 314ו "אחת ברור ומקובל על בית המשפט כעל איש האקדמיה פרופ' זמיר - הוועדה, על-פי הרכבה ומכוח סמכויותיה, היא כלי רב חשיבות ורב משקל בבירור העניין ובגיבוש המסקנות המתבקשות, עד שהשר יכול, לאחר עיון בדו"ח שהוגש לו, לבסס החלטתו באשר לסנקציה הראויה על ממצאי הוועדה והמלצותיה ואף לאמצם, ככל שיראה לנכון. במקרים כאלה הפנייה לדו"ח הוועדה המנומק מייתרת הנמקה ספציפית של החלטת השר".

8.         מהפסיקה האמורה עולה, כי בכל הקשור להליכי משמעת לפי פקודת רופאי השיניים ופקודת הרופאים אין לראות את החלטת השר כעומדת לבדה אלא יש לראותה כמקשה אחת (מסמך אחד) עם דו"ח הועדה. אכן, פסקי דין אלו עסקו בפקודת הרופאים ובפקודת רופאי השיניים, ואולם, ההשוואה בין פקודת הרוקחים לבין פקודות אלו, מלמדת כי יש מקום להחיל אותה הלכה גם בכל הנוגע לפקודת הרוקחים. דוגמא לכך היא: השוואת סעיפים 45-51 לפקודת רופאי השיניים העוסקים באמצעי המשמעת לסעיפים 59-56 בפקודת הרוקחים העוסקים באותו נושא, מלמדת מיום 8.8.2005

תיקון מס' 13

ס"ח תשס"ה מס' 2020מיום 8.8.2005 בעמ' 743 ( ה"ח 77)

ערעור על ביטול או על התליה על צו לפי סעיף 56

כי הוראות החוק הנוגעות להסדרי המשמעת דומות עד כדי זהות. אין בידי גם לקבל את הטענה לפיה קמה חובה רחבה יותר להנמקה, כאשר ההחלטה נומקה בחלקה, מהטעם שיש להתייחס להחלטת השר והמלצת הוועדה עם נימוקיה כמקשה אחת, ואם בחר כב' השופט זילר להדגיש פרט זה או אחר, אין זה אומר כי לא אימץ את כלל ממצאי הוועדה ונימוקיה. מן הכלל אל הפרט, נובע כי השופט זילר לא היה חייב לנמק החלטתו יותר ממה שנימק, לאור הדו"ח המפורט שהגישה הוועדה, ואם בחר לנמקה בצורה מסוימת ולהדגיש פרטים מסוימים אין בכך בכדי לגרוע מההנמקה הכוללת.

9.         כאמור, המערער הוסיף ותקף את קביעותיה העובדתיות של הוועדה לכך שניפק תרופה ללא מרשם רופא. לדבריו, לקביעה זו לא הובאו ראיות מספיקות. ברם, כלל הוא שאין בית המשפט מתערב בממצאים עובדתיים של ערכאה שיפוטית נמוכה יותר, אלא במצב של שגיאה חמורה ועקרונית של הערכאה הנמוכה או שהממצאים שקבעה הערכאה אינם מעוגנים בחומר הראיות. אמנם, אין התייחסות בפסיקה למעמדה המשפטי של הוועדה הנ"ל, אך וועדת משמעת מעין זו אינה בלעדית לפקודת הרוקחים, וועדות כמוה מופיעות בפקודות שונות מתחום הבריאות, כגון פקודת רופאי השיניים ופקודת הרופאים, ומעמדן נדון כבר בפסיקה. בע"א 3425/90 ד"ר אלכסנדר פינסטרבוש נ' שר הבריאות מו, (1) 321, 329-330 נקבע כי: